http://www.youtube.com/watch?v=QnRWEZTcau4

אני יושב שעות ספורות לפני סדר פסח 2011 בבית משפחת מדן, חגיגת הפסח שצפויה להיות הפחות חגיגית מאי-פעם. מאז שסבא שלי נפטר אין ממש מי שיריץ הגדה, ומאז שסבתא שלי.. קרה לה מה שקרה לה, אין מי שיתכנס ויהיה משפחה בפסח (2 אלמנטים די קריטיים ברמת החגיגיות בסה"כ).

ובכן, אני יושב כאן ונזכר באותו סדר אי-שם בערפילי ההיסטוריה המשפחתיים שלי. סדר שבו היו 2 סבתות, דוד, דודה ואפילו 2 בנות-דודות. סדר 2000. אני הייתי אז בכיתה ט', מטר שבעים, בערך עם אותו השיער, מאוהב עוד באיזשהו אופן בנגה הרפז (אהבתי הראשונה מתחילת כיתה ח'), לא מודע עוד בשום צורה לתנועת הנוער העובד והלומד, לא חבר של בני-גרעין שלי לעתיד שמסתובבים סמויים במסדרונות חטיבת הביניים, משחק עם מצלמת וידאו דיגיטלית מהדור הראשון עם אחי כדי לשחזר את הרוח הקומית שנטמעה בנו משידורי שש-פלוס, בתוך האווירה השוררת בבית סבתי, אשר בשלב זה בחיינו, נדמית לנו מתוחה, אבל לא יותר מתמיד, מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו בבית של סבתא.

הסרט מתחיל בסיקור חדשותי של המתרחש בבית סבתי (שעליה ועל יחסנו נצטרך להרחיב בהמשך) – ישנו טייק פתיחה המזמין את הצופים לכתבת שטח ומשם קאט למטבח, שם אני סוקר את המתבשל במתינות והתפעלות היאה אולי אפילו לכתבנו בצפון מנחם הורוביץ. מה שקיווינו שלא יקרה קרה ובשלב די מוקדם סבתא מתפרצת אל השטח ומחייבת אותנו להתייחס באייטם אל הרקפות. אני כובש את ההתנגדות וממיר אותה בשיתוף פעולה מאולץ עם שמץ של הומור, מין שיטה שפיתחתי כדי להסתיר את אי-שביעות רצוני (אחי ואני מסכמים זאת ביננו במבט מבעד לעדשת המצלמה – גם הוא מכיר את השיטה). אנחנו ממשיכים בסיקור תוך התפעלות מהמתבשל שטומנת בחובה לעג פולני קליל שחומק מאזני סבתא בדרך אל הצופה. התגברנו על הפלישה ואפילו הרווחנו ממנה עוד רייטינג (מה היינו בעצם עושים בלעדיה? מצלמים צימס?), עד שמגיעים אל הראיון המתוכנן עם אחי הקטן ואז בעצם מתחילה התפנית הדרמטית.

דני חומק מהחדר בהפגנתיות ומשאיר את צוות הסיקור בתדהמה. חיש מהר אני מגייס את האינטואיציה העיתונאית שלי ומבין את המתרחש – לאחי הקטן ולסבתא היסטוריה עקובה מדם סביב סלע מחלוקת משפחתי – תמונות משפחתיות. דני השתייך לאסכולה עכשווית בה ראוי לעטר כל תמונה בה הוא מצטלם בפרצוף מלא הבעה וייחוד – למזכרת. סבתי גרסה לעומת זאת – כי זה פויה. סביב פולמוס עתיק זה לא ידענו שקט, ואכן גם בפסח זה ספג אחי הקטן ביקורות צורבות סביב אופן ארגון פניו בעת תצלום. הוא החליט שזהו הגבול, ויצא מהמטבח.

השטח שרוי בתדהמה, המרואיין הראשי הסתלק והמשך האייטם בסימן שאלה. אך לנוכח תדהמתם של אחי הצלם וסבתי הפולשת, ברגע אחד של אינסטינקט - אני חודל להיות עיתונאי מתבונן ומשמיע את עמדתי – "אני חושב שהעלבת אותו". אולי לא הניסוח הכי תקיף ונחרץ, אבל זהו רגע שאני גאה בו. ואולי לפני שנמשיך, חשוב שאסביר למה –

יכול להיות שהבנתם כבר שיש עניין עם סבתא שלי – האווירה המתוחה, הפלישות, הציניות הלא-ישירה. כל אלה תמיד היו קיימים למיטב זכרוני. חלקי זיכרון שיש לי מצטרפים יחד עם פרשנות בדיעבדית של התבגרות לתמונה של משפחה באיזשהו מצב של איום. תמיד הרגשתי שסבתא שלי היא רבת-עוצמה, שיש לה כוח עלי ועל אחרים. לא ידעתי להגיד מהו ומאין הוא, אבל הרגשתי שהוא בי ופועל עלי גם כשהיא לא שם. לקח זמן לתת לזה שם, אבל קוראים לזה אשם. אומרים שזה מיוחס לפולנים, יש כאלה שגורסים שזה אחראי על כל הזוועות הגדולות של האנושות, ואני לא יודע אם סבתא שלי ידעה את זה (למרות שהיא אישה מאוד מלומדת), אבל כך היא פעלה. מהבחינה הזאת, יכול להיות שסבתא שלי, לצד בובר, ברל וגורדון, היא עוד אב רוחני שלי (שזה מצחיק כי היא סבתא..), ושהיא לימדה אותי אופני חשיבה ותפישה המניעים את עולמי עד היום.

היא שאלה אותי מיד ובתקיפות "למה?". הלום מהנקודה אליה נקלעתי, אני ממלמל תשובה שדועכת בפי עד סיומה. היא מגיבה מיד, ואני שכוחותיי עומדים במבחן מבין כי יהא עלי בשעה זו לעמוד על רצונו של אחי הקטן לכווץ את שרירי פניו כאוות נפשו בכל תמונה בה יבחר להצטלם, ובכך בעצם, להלחם על זכותו של אדם להיות הוא עצמו, מול סבתי – שגרורות כוחותיה מקננים בראשי, מבלבלים את לשוני וזורעים בי גמגום אל מול נחרצותה.

מהרגע שהבנתי את גודל השעה, הראש שלי מתחיל לזלוג כלפי מטה ועייני כבר ברצפה במבוכה בעוד סבתי מפטירה את טענותיה. אני מגמגם על אופיו המעניין וחוש ההומור הייחודי של אחי בעוד שאני יודע בתוכי שלא מדובר כאן במקרה ספציפי, בתכונות של אדם שעלי לבקש ממנה בנימוס לספוג, אלא בעקרון שאוי לי אם לא אעמוד עליו ואוי לי אם כן. אני מציע כי "הוא חושב שזה משעשע" בעודה צולבת אותי בחקירתה, והיא מיד מזדקפת כחיית צייד – "את מי?". אבוי. אני משתהה ומבין כי הגשתי את ראשי על מגש. בלאת ברירה אני בולע רוק ומשיב בהסתייגות של אסיר פוליטי – "אותי.. לא יודע". בניסיון לעכב את גורלי, אני ממלא את חלל השתיקה שלפני מתן גזר הדין בעוד "סתם, אהה.. אולי" ואז אני מבין כי אין מנוס, ובאותו גמגום וחריקה ועם אימה בעייני אני מבטא בקול את המשפט שהרכבתי בתוכי מזה זמן מה, אשר חרשתי בברזל וחישלתי באש ומעולם לא חשבתי שאשלוף באוזניה – שאלתי אותה "מי את שתדכאי את זה?".

הרבה טמון במילה הזו "דיכוי" – הרבה חוסר צדק, זדון כלפי האחר, הכפפה לעבדות, הרבה מן המהות של הפסח. ובערב אותו חג אני משה וסבתי פרעה, ובפי המסר "שלח את אחי". למרות שהפטרתי אותה כמעט ביאוש, כמו איכר שזורק אבן על טנק, התכוונתי אליה כוונה גדולה. לא יודע מאיפה הכרתי אותה הכרות כה קרובה שבה בחרתי להשתמש באותו הערב, לא מהורי או אחי שמעולם לא שוחחנו על הקשר עם סבתא ועל החותם שלה עלינו, לא מהתנועה שלא הייתי חבר בה, אלא ממש ממנה עצמה כנראה – סבתי המלומדת שאהבה לדבר רבות כיצד העולם דיכא אותה וכיצד סובביה מדכאים אותה עד היום.

לא רציתי לראות מה קורה לאחר שמטילים את החץ אל בטן החיה, פחדתי שתתרגז מיד ותגזור עלי את דינה. אבל תוך כדי ריכוך המכה, היא מחייכת, היא נוטרלה, היא הולכת להתנצל. הצדק ניצח הערב, דני לא יבין כיצד זה קרה שבאורח פלא יריבתו לצמחלוקת מביאה עצמה בניגוד להרגלה עד אליו לא לשם התנצחות, אלא להתנצלות. ואני משחרר גמגומי, מבין שעמדתי במבחן שלי, מביט למצלמה בחיוך ניצחון ומכריז – "איזו דרמה בשידור חי".